זיכרונות יום האם שלי

בארצות הברית, אנה ג’רוויס זכתה לזכותה שהרהתה ודגלה ביום המיוחד הזה לאמהות. היום הוכר כחג בשנת 1914. לכאורה, אנה הייתה שבורת לב על כך שהיום הפך עם הזמן לסנסציה שיווקית וכי יותר ויותר אנשים בחרו לקנות ולשלוח כרטיס, מתנה או פרחים לאמם כדי להרגיש טוב במה שהם עשו. הרעיון היה לגרום לאמא להרגיש אהובה ומיוחדת באותו יום יותר ממה שעשתה למען ילדיה. עם הזמן, מסחור החג החמצה את אנה על מה שיצרה, והיא ניסתה, אך לא הצליחה, להסיר אותו כחג.

אבל, כשם שאין שתי אמהות זהות, הנוחות של מתנות לא מנעה מאיתנו לחגוג יותר את האמהות שלנו ביום ראשון המיוחד הזה של מאי. יש לי זיכרונות מאמי שקשורים עד היום, מילדותי ועד היום. אמי הייתה המגינה והחברה שלי. עוד לפני שהזכרתי את זה אני יכול לראות את זה על הפנים שלי ועל פניה בצילומים. היא עירבה אותי בחייה, שמה אותי במקום הראשון רוב הזמן, שרה לי, עודדה אותי ולימדה אותי למצוא שמחה בעולם הזה. אני חושב שהיא ידעה, ורוב האמהות יודעות כמה חשוב ללמד אהבה ושמחה בקרוב, לפני שהעולם ילמד תחרות, הגנה ומטרות כמו להשיג משהו לעצמך. אמא היא לתת הכל בשביל מישהו אחר – אתה.

אמי ילדה שני בנים נוספים, כל אחד מרווח שלוש שנים אחרי. כשהיא הביאה את התינוק החדש שלה הביתה, ראיתי את הזוהר על פניה ואת האהבה בעיניה שפעם הייתה כולה שלי. למדתי מאוחר יותר, מה שלא יכולתי להבין אז, שהיא לא הפסיקה לאהוב אותי בכל ליבה. אהבה לא משתלבת בצורה מסודרת לתוך כוס מדידה. אין גבולות לאהבה אלא אם כן נשים לה גבולות. הלוואי שהבנתי את זה בגיל שלוש ושש. לראות את אהבתה לאחים התינוקות שלי הייתה גם בשבילי, ובצפייה בה יכולתי לראות את ההשפעה שהייתה לה על האחים שלי ולהציץ עד כמה הלב שלה היה גדול עבור הילד שלה. אמא שלי תהיה בת 84 בחודש הבא, ולבה האוהב עדיין גדול.

כשגדלתי, ראיתי דאגה ואפילו פחד בעיניה כשעזבתי את הטיפול שלה כדי ללכת לבית הספר, לשחק כדורגל, וכשהייתי כל כך חולה שכל מה שהיא יכלה לעשות בשבילי לא הספיק. ראיתי בה שמחה חסרת גבול כשהתחתנתי, ובמיוחד כשאשתי שמה את בני התינוק, ואז את בתי התינוקת בזרועותיה. אבל, משהו השתנה אז.

בדיוק כפי שהיא נאלצה לחלק את תשומת הלב שלה כאמא כשהאחים שלי נולדו, הייתי צריך לשים את אמא של הילדים שלי במקום הראשון. מאוחר יותר ראיתי איך עיניה של אמי התעממו כשאמא שלה התחילה את השנים האחרונות לחייה. היא רצתה לעשות כל כך הרבה למען אמה, אבל החיים הם כמו שרביט שמועבר מרץ אחד למשנהו. ברגע שהשרביט מועבר, אנחנו לא רואים את מי שהעביר אותו כל כך ברור כי עם השרביט עברה גם המטרה. אמה עדיין זכורה לה ביום האם, ובכל יום, אני חושב.

בזמן שאני כותב מאמר זה, מוקדם ביום האם, 2019, אני מתכונן להתקשר לאמא שלי בטלפון. היא גרה בשתי מדינות מדרום לי ולאשתי, שם היא מטפלת באחד מאחי שחייו הפכו לחיים של מחלה עבורו וצער גדול עבורה. הילדים שלי יכבדו את אמם היום, ואני אהיה חלק מזה. הלוואי ויכולתי להחזיק את השרביט יותר עבור אמא שלי, אבל זה כבר עבר. אנה ג’רוויס עשתה דבר טוב עבור אמהות, ועבור האמהות שלנו, עלינו לעשות מה שאנחנו יכולים, כל מה שאנחנו יכולים, כדי לומר לאמהות שלנו שאנחנו אוהבים אותן, ושנעשה זאת תמיד. #TAG1סופר.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *