הרפתקאות באימהות: תרגיל בכיף

“איוווווו, קקי פרה!” צרח בני, מסית צחקוקים מיידיים מאחיותיו הקטנות בהערתו.

לפחות זה היה יותר טוב מהיללות המשועממת ששמעתי במשך עשרים וחמישה הקילומטרים האחרונים. אחרי עוד כחמישה קילומטרים של דיבורי קקי, הדברים חזרו להתבכיין, שוב. באמת הייתי צריך להמציא משהו מהיר, מלבד חמש הגרסאות השונות של בינגו שלטי דרכים ששיחקנו בחמישים הקילומטרים הראשונים, או שאני הולך להשתגע.

“היי!” קראתי, קטעתי “אמא, היא מסתכלת עליי” ו”אל תיגע בי!” צְרוֹר. קצת משך את תשומת ליבם, לחצתי הלאה. “איך היה העולם אם צבים יכלו לעוף?” הערתי כלאחר יד. זה משך את תשומת לבם והכניס אותם להיסטריה. אוקיי, חשבתי, זה באמת יכול לעבוד. אחרי שהצחוק נרגע, זרקתי פנימה, “ואיך היה העולם אם ציפורים יעופו לאחור?” פרץ צחוק נוסף הגיע בעקבות האמירה ההיא.

ואז הבן שלי נכנס לתנופה ואמר, “איך העולם היה נראה אם ​​הישבן של כולם רוקדים כשהם הולכים?” לכולנו יש את השטויות והצחקוקים עכשיו.

בתי הבכורה זרקה פנימה, “איך היה העולם אם תולעים מרחפות באוויר?” ואז הילד שלי בן השלוש מצייץ, “איך יהיה העולם אם תולעים מרחפות באוויר?” ובכן, היא הוא רק שלושה, חיקוי זה מה שהיא עושה הכי טוב. כולנו עדיין מצחקקים ויש קסם באוויר.

למרות ש”התרגיל בצחוק” הזה נמשך רק כשלושים וארבע וחצי דקות, מצב הרוח שלו הוביל אותנו ליעדנו.

לכן, אם נגמרו לכם הרעיונות וכמעט יצאתם מדעתכם, נסו אותו לפי הגודל. אולי תגלו שזה לא רק מחסל חלק מ”זמן ההתבכיינות” הזה, אלא מזמין אושר וטיפשות להתפרץ ולהתכופף במכונית, במטוס, ברכבת, באוטובוס, באופניים, בנעלי ספורט…

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *