האם חסרת החיבה

כמעט כל אמא שאני מכירה שמעה על הספר של אמא הנמרה ושנאה אותו. לא שמישהו מהם קרא את זה, או כך הם טענו, אבל זה היה רב מכר אז מישהו בטח קנה אותו. מה שמפתיע אותי הוא כמה אמהות משווים אותי לאמא הנמר – וזו לא בדיוק מחמאה. באופן אישי, אני חושב שרוב ההורים כיום הם מפנקים מדי ופחות ממושמעים עם ילדיהם. אמנם לא הלכתי לכמה מה”קיצוניות” טוענת טייגר אמא, אבל רוב הזמן הייתי נעימה או לפחות סימפטית לדעת שהיא התמודדה עם מצב.

בתי בת ה-6 זוכה לקריקטורות בשבת בבוקר. היא נאלצה להקדיש שלושים דקות עד שעה כל יום בקיץ הזה בקריאה ואיות. היא ממש נאלצה ללמוד איך לרכוב על האופניים שלה בלי גלגלי אימון ועדיין, אחרי חודשיים של שיעורים, מנסה ללמוד איך לצוף, לא משנה בעצם לשחות. אני לוקח אותה ואת הילד השכן בן השש לבריכה כל יום. המשפחה שלו רק רוצה שיהיה לו כיף. הם הילדים הכי גדולים שעדיין תקועים ברמה שתיים. בתי זוכה לענישה על כך שלא שמה לב למציל; הוא זוכה לשבחים רק על שהכניס את פניו למים. לא מפתיע ש”ג’ון” הרבה יותר נלהב משיעורי השחייה מאשר הבת שלי. היא מתלוננת שזה יותר מדי עבודה ומעט מדי כיף, בזמן שאני דופקת את הראש בקיר בתסכול. זה לא שאני רוצה שהיא תהיה אולימפית, אבל מטעמי בטיחות בלבד אני רוצה שהיא לפחות תוכל לשחות. המשפחה והחברים שלי כולם מתעקשים שהיא תלמד בסופו של דבר.

בעלי (לא משמעת אמיתי) ציין (אחרי עוד מחלוקת בין אמא לבת לגבי קריאה) שהוא מעולם לא קרא ספרים בקיץ ובכל זאת למד לקרוא. אני נושך את לשוני בכעס. כן, אני בטוחה שבסופו של דבר היא תלמד לקרוא, אבל הכפייה שלי היא בעצם הדרך שלי לנסות להקנות שיעור חשוב לחיים: החיים הם לא מסיבה, העבודה שלהם. יש דברים שאנחנו לא אוהבים ולא רוצים לעשות, אבל אנחנו חייבים לעשות. כשהיא מסיימת ספר היא מסוחררת מהתרגשות ומספרת לכולם מה היא יכולה לעשות. אני רוצה שהיא תעריך את התחושה הזו של כיבוש משימה קשה, לדעת שהיא השיגה משהו. וכמובן יש את גורם המשמעת. אני הבוס הכי קשוח שיהיה לה אי פעם. היא תצטרך ללמוד לעבוד עבור ועם אנשים שמעצבנים, כועסים וצועקים עליה. אני רוצה שהיא תהיה קשוחה, עצמאית ובטוחה שאם היא יכולה להתמודד עם אמא, היא תוכל להתמודד עם כל דבר.

אני מנסה לחבק יותר ולהזמין פחות – זה לא בא לי טבעי. בעלי, לעומת זאת, לא יכול לעמוד בפני חיבוקים ספונטניים לאורך כל היום. הם תמיד משחקים במשחקי דגדוג, ​​אבנים, נייר, מספריים ועושים פרצופים מטופשים זה לזה. הוא ההורה המהנה; היא יושבת על ברכיו, הם מתכרבלים וצופים יחד בקריקטורות ובתמונות צבעוניות. זה דבר טוב ואני כן מזהה שהיא צריכה את הדברים המהנים בחייה. אבל זו תמיד אמא שאת אישורה היא מבקשת; את העיניים של אמא היא פוגשת לראשונה כשהיא נכנסת לחדר. במצבי הרוח המתריסים שלה היא תנסה להביט בי למטה, ולפעמים נמשך שתי דקות לפני שראשה יורד בהכנעה. יש אנשים שחושבים שאני מנסה לקחת ממנה את רוח הלחימה – אני לא. אבל החיים הם ג’ונגל וכרגע היא בג’ונגל שלי ואני האריה הכי גדול. הנכונות שלה לבדוק ולאתגר אותי מעוררת ממני גאווה וכבוד גם כשאני מפגין שוב ושוב את הדומיננטיות שלי.

לא כולם רואים את מערכת היחסים של בתי ושלי בצורה חיובית ואין ספק שלפעמים היא מאחלת שהיא אומצה על ידי אמא אחרת. אבל היא אוהבת אותי קשות, כמו שאני אוהב אותה. החיבוקים, החיוכים והנהוני הסכמה שלי אולי מעטים, אבל הם בעלי משמעות. מתישהו היא תבין. אני מצפה לרגע שבו אוכל להחזיק את ידה הבוגרת בידי והיא תוכל ללטף את אצבעותיי המסוקסות ולומר, “אמא, היית קשוחה אבל הוגנת. הפכת אותי לאישה החרוץ, המתחשב, בעלת התובנה והכנה, אני גאה להיות. תודה לך”. ועם דמעות בעיניים, אני אחייך ואחבק אותה. אחד ממש ארוך.

Related Posts

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *